נחל זרד, צוער וערי הכיכר מאת: חן כץ מדריך טיולים

נחל זרד מהווה את הגבול הטופוגרפי, ההיסטורי והארכיאולוגי בין אדום למואב. מכשול טופוגרפי כביר זה, היה בעל משמעות חשובה מבחינת עבירות בעידן העתיק וכמוהו נחלים אחרים שגם הם היוו גבולות בין עמים, ממלכות ומדינות: היבוק בין מואב והגלעד (חבל הארץ מהארנון ועד היבוק ניתן לבני שבט ראובן לנחלה), הירמוך מפריד בין הגלעד לגולן וכן הלאה.
אורכו של נחל זרד כ – 80 קילומטר , ואגן ההיקוות שלו הוא כ – 4,500 קילומטר מרובע. תחילתו באזור הישוב חסא, בשדות הפוספטים שעל רמת המדבר בגובה – 1200 מטר מעל פני הים. בדרכו הוא חוצה את מסילת הברזל החיג'אזית, מתחתר בסלעי הגיר מתקופת הסנון וחודר עמוק אל תוך אבן החול וחושף שכבות פרה קאמבריות. שפך הנחל הוא בדרום ים המלח בצמוד לכפר צאפי.

בנחל זרד שלוש קבוצות של מעיינות: בורבונייט , סולטני ועופרה שמפרנסים את ערוצו בזרימת מים קבועה שספיקתם כ – 2500 קו"ב לשעה בממוצע. מעיינות עופרה עושים דרכם אל פני השטח מעומק רב, ועל זה מעידה הטמפרטורה של נביעות אלה שמגיעה ל – C55 (מעלות), ומכאן השם עופרה – "שדים" המחממים את המים במעמקים. נחל זרד חוצה בדרכו מערבה את קו פרשת המים הגבוה מאזור אגן ההיקוות שלו ב- 300 מטר.

תופעה זו מהווה עובדה לכך שקצב התחתרותו של הנחל מהיר יותר מקצב התרוממות הרכס , ובשל כך נכנס נחל זרד לקטגוריה של נחל קדמן: היינו, נחל שניקז את רמת המדבר הירדנית לעבר הים התיכון עוד לפני היווצרותו של הבקע והתרוממות הרכסים משני צדדיו. מנחל זרד פורצים מפעם לפעם שיטפונות אדירים שהורסים שטחים חקלאים וסותמים בריכות אידוי של מפעלי ים המלח הירדנים. כיום אזור השפך מלא בסחף ובוצה שאינה מפונה משם לטובת שיקום הבריכות שנסתמו. אחרי שיטפון כביר מנחל ערבה, הנכנס מדרום, בתחילת שנות ה- 70, נסתמו הבריכות הדרומיות של מפעלי שתי המדינות. מפעלי ים המלח הישראלים בנו סכר גדול ותעלת ניקוז על מנת למנוע תקרית כזו בשנית. הירדנים לא המשיכו את הסכר מהצד שלהם ועוד באותו עשור, שיטפון דומה מנחל ערבה שהונחה על ידי הסכר לצד הירדני , ושיטפון מנחל זרד, סתמו בעצם את בריכות האידוי הדרומיות של מפעלי ים המלח הירדנים , וכך המצב עד היום. כיום מימיו של נחל זרד מובלים בתעלות להשקיית גידולים חקלאיים בבקעה ובחלקם מוזרמים למפעלי ים המלח הירדנים לצורך שטיפת המכונות נגד הקורוזיה הקשה. עד 1948 השתמשו מפעלי ים המלח של חברת האשלג הישראלית במימיו של נחל זרד לצרכים אלה ממש. שינויים גיאופוליטיים במקום בעקבות מלחמת השחרור, הובילו לנטישת המפעלים שלנו ב – 1948 וחזרה למקום ב- 1954.

בשלב זה כל המכונות כבר היו מושבתות והיה צורך להתחיל מההתחלה. כיום נשטפות מכונות אלה על ידי מי קידוחים מנחלי מדבר יהודה. נחל זרד הינו אחד מן התחנות של בני ישראל בדרך הנדודים במדבר,"וייסעו מאובות , בין עיי העברים, וייסעו ויחנו בנחל זרד". הנחל קרוי על פי המקומיים ואדי חסא, משום האזור אותו הוא מנקז.
סחף נחל זרד השטוף ממלח, החום הכבד ושפע המים יוצרים שטח בעל פוטנציאל אגרוטכני מצוין, אותו ניצלו כבר מקדמת דנא. אברהם צפה עם לוט על בקעת צוער וראה: כולה מושקית. כאן באזור זה, ככתוב בספר בראשית, התרחשה מלחמת העולם הראשונה.

חמישה מלכים בארבעה מלכים, מלחמה שהיוותה את המפגש בין התרבויות, הדרומיות – מצריות אל מול הממלכות שבצפון. אותה מלחמה התרחשה באזורת "בארות בארות חימר". החימר היה שם שנתנו הקדמונים לאספלט שאיתו חונטים, אוטמים ספינות ומרפאים מחלות. מחצב זה מצוי על קרקעית ים המלח ומדי פעם בעיקר לאחר רעידות אדמה, עולים גושיו השחורים וצפים על פני המים. במפת מידבא מופיעים שני כופרים המשיטים את האספלט בסירתם.
זהו האזור של ערי הכיכר ועל פי הממצאים במקום, על שיפכו של נחל זרד שכנה צוער. צוער נזכרת במקרא כמה פעמים: לוט בורח עם בנותיו צוערה, ה' מראה למשה את צוער מהר נבו, ירמיהו וישעיהו מונים את צוער עם ערי מואב הידועות ביותר. דוד המלך נכנס דרך כאן לכבוש את אדום, ואמציה מלך יהודה מוביל כאן 10,000 שבויים אדומיים בדרך אל מותם האכזרי.
מדוע אין אנו מוצאים כאן חרסים מתקופת הברזל? לאן נעלמו ערי הכיכר?

את התשובה אולי נמצא בספר בראשית, וננסה לרגע לחשוב באופן מדעי ולא על אש, גופרית והפיכה. בספר בראשית כתוב ש"בלע היא צוער". אולי משום התנועות הטקטוניות האופייניות כל כך לאזור זה שמעלות את מפלס הים על גדותיו בהצפות כבירות, או השיטפונות העצומים הפורצים מנחל זרד בעצם בלעו אותה מפעם לפעם: בלע היא צוער שמפעם לפעם נבלעת תחת הסחף או המים.

קצת צפונה לצוער, מקורות המים של ואדי נומיירה, היא מי נמרים המקראית המופיעה בנבואות ירמיהו וישעיהו "כי מי נמרים משמות יהיו, כי יבש חציר, כלה דשא, ירק לא היה". אלכסנדר ינאי כובש את צוער במסע כיבושיו , ועם מותה של אשתו שלומציון, המלכה הזקנה, ב- 67 לפני הספירה פורצת מלחמת הירושה בין שני בניה אריסטובולוס והורקנוס. זה האחרון בורח אל פטרה ובא אל מלך הנבטים חברו, חרתת השלישי, ומציע לו את צוער יחד עם עוד כמה ערים בחזרה, תמורת החזרתו אל שלטון ירושלים ואל הכס החשמונאי. חרתת השלישי נענה בחיוב, ועולה עם חמישים אלף חיילים על ירושלים.
אריסטובולוס לעומת זאת שומע על מזימות אחיו והולך אצל הנציב הרומי היושב בדמשק, סקארוס, ומבקש ממנו עזרה. סקארוס משלשל לכיסו כמה מטבעות זהב, ויוצא לקרב זה בשמחה, כי רואה כאן הזדמנות טובה להתערב במלחמת הירושה של החשמונאים. זהו המפגש הראשון בין ממלכת הנבטים ובין האימפריה הרומית. מגיעים שליחיו של סקארוס אל חרתת להזהירו, וזה האחרון אינו רואה חשיבות בהחזרת הורקנוס לשלטון עד כדי קרב מול רומי ופשוט פוקד על נסיגה. סקארוס שאינו מורגל בתגובות אנטי מלחמתיות מעין אלה, רודף אחריו והורג 6,000 חיילים נבטים. הקרב מסתיים בכך שחרתת משלם לסקארוס עבור נסיגתו השקטה וצוער נשארת בידי אריסטובולוס.

על פי יוסף בן מתתיהו , בסוף ימי הבית השני הופכת צוער להיות שוב נבטית. בסוף ימי הבית השני אנו מוצאים רמז על ישוב יהודי בצוער על פי דברי משנה אלה: אמרו לרבי עקיבא: מעשה בבני לוי , שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם בדרך ויביאהו בפונדק. השאירוהו שם וכשחזרו שאלו את הפונדקאית איה הוא? ואמרה להם, מת והשיאו את אשתו, והוציאה להם לראיה את מקלו וספר תורה שהיה בידו. לדעת רש"י הייתה צוער מקום רשעים ומרביעי כלאיים, כפרוש לדברי הרב הונא בן תורתא: "פעם אחת הלכתי לצוער וראיתי נחש כרוך על צב, ולימים יצא ערוד מביניהם". בדמיונם של הקדמונים היה הערוד מין בריה החיה במאורות כנחש ומזיקה לבריות.

במאה ה- 4 צוער עיר חשובה, כדברי אובסביוס בעל האקונומיסטיקן המציין בה אוכלוסין רבים, וכן חיילי משמר רומי והיא משתייכת לפרובינציה מובה הקטנה.לפני רשימת התחנות הצבאיות הרומיות "נוטיציה דיגני טטום", היה חיל המצב בצוער מורכב מחבורת פרשים דורכי קשתות מקומיים. צוער אם כן הפכה לעיר חשובה על צומת דרכים מסועפת בין אדום, מואב, הנגב ויהודה. ממצאים ארכיאולוגים מעלים נוכחות יהודית ודאית במקום במאות הרביעית והחמישית לספירת הנוצרים.
ב- 1924 מוצא פילבי, החוקר הבריטי, מצבה ועליה מנורה, ב- 1948 מגלה גור אריה, מהנדס מפעלי ים המלח של חברת האשלג, שתי מצבות דומות נוספות. במקרא מתוארת יריחו כעיר התמרים אולם במשנה זוכה צוער לכינוי זה. בתוספתא השביעית כתוב שבשנת השמיטה מותרים התמרים באכילה, כל עוד לא כלו התמרים בצוער, ומשכלה אחרון התמרים בצוער חייבים לבער את התמרים מהבית.

זן התמר אשר גידלו בצוער שמו היה ניקולאוס. ניקולאוס היה משורר, פייטן, פילוסוף, הוגה דעות ומדינאי שמקום מושבו דמשק. הוא נבחר להיות שליחו של הורדוס אצל חצרו של אגוסטוס הקיסר. הורדוס שולח עם ניקלאוס אל אוגוסטוס תמרים מצוער וכתוב במקורות הרומיים על תמרים אלה, כי ארבעה מהם מגיעים יחד לאורך אמה. בשל כך עשו לזן זה, שהובא בידי ניקלאוס, ברומא יחסי ציבור, וכך קיבל הזן את השם שנשמר כמאתיים שנה.
רבי מאיר קובע שאת התמרים הנפלאים האלה אסור למכור לגויים, היות והם מקריבים אותו לאליליהם.
בתקופה הביזאנטית משמשת צוער מקום עליה לרגל, כפי שמעידה על כך מפת מידבא, בה מופיעה צוער תחת השם "עיר התמרים של הקדוש לוט". כמו כן תושבי המקום יודעים להצביע על מערת לוט וכנסייתה. צוער שימשה כאחד משלושת המקומות אליו היו עולים לרגל, כשנאסר על היהודים לבוא בשערי ירושלים.

כידוע , אדריאנוס, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, אסר על היהודים לבוא בשערי המקדש והמקום נהפך ל"תלי אבנים בו רובצים תנים". מצב זה נשאר עד הכיבוש הערבי. למרות אי יכולתם של היהודים לעלות לירושלים נמשכה תרבות העלייה לרגל, יהודי סוריה ועיראק באו לטבריה, מצרים וצפון אפריקה באו לעזה, ומאזור הנגב אדום ומפרץ אילת היו עולים לצוער.
עם כניסת האיסלאם לאזור מגיע בן דודו של הנביא, ג'אפר, בראש יחידה לוחמת אל רמת המדבר שמעל לנחל זרד במטרה לכבוש את בקעת צוער מידי המקומיים, היות ושמה נודע למרחוק כ"נווה מדבר פורח", חישובים מוטעים במערך הכוחות הובילו לטבח ולהכחדה כמעט כללית של הכוח המוסלמי על ידי יחידות ביזאנטיות באזור מזר שמעל לזרד. בקרב זה נהרג ג'אפר.

בתקופה הערבית מכנה הגיאוגרף מקדיסי את צוער כבירת שארה, היינו: בירת אדום.
בכל ספרי הגיאוגרפיה הערבים מופיע ים המלח תחת השם: ימת צוער, דבר המראה על חשיבותה.
הכובשים הערבים הביאו לצוער שבויים ועבדים מקפריסין שעבדו בתוך אדי החום הלוהט. כאשר נשאל מנהל המשק החקלאי במקום לפשר פועליו הקפריסאים ענה: "כולם חוץ מהם מתים כאן מפאת התנאים הקשים". מקדיסי קורא לצוער ה"גיהנום השפל" לעומת ירושלים לה קורא "גן העדן הרם". במאה ה- 9 כבר רואים כאן את בני שבט העוורנא, כהי העור מאפריקה, שחיים כאן עד היום. בני העוורנא התמחו כאן בגידולי אנדיגו, בננה וגפנים.

דקליה של צוער עדיין מרובים במסעי הצלב. פולצ'ר דה צ'רטרס שהתלווה לבלדווין ב- 1,100, מספר כי בהקיפם את ים המלח מדרום מצאו שם כפר עשיר בתמרים הקרוי "תמר" ובו חיים אנשים כהי עור ושחורים מפיח. וילהלם איש צור כותב שצוער נקראת תמר. שמה של צוער הוחלף לצאפי שמשמעותו: "צלול" או "בהיר" על שם מימיו הזכים של נחל זרד. הראשונים שמביאים לנו תאור של אזור זה, תאור מפורט, אמין ונטול הילה מיסטיקאית הם זוג הקצינים הבריטים אירבי ומנגלס ב- 1817. המציירים מפה של האזור ומתארים שיירת גמלים חוצה את ים המלח בתוך מימיו הרדודים. כמו כן מתוארת תחנת סוכר עתיקה, מימי הביניים שמופיעה בשטח עד היום. משרידי צוער העתיקה נשאר בעיקר אתר הקבורה הגדול. מדי בוקר יוצאת שיירת ילדים את הכפר, כשהם מצוידים במכושים, אתים ומעדרים, ועוסקים בשוד קברים לאור היום. האזור מנותק לחלוטין, מנטאלית בעיקר, משאר הממלכה ההאשמית ובני המקום סובלים מתדמית ירודה.
בשנים שבין 1967 ל- 1970 (תקופת המרדפים), התקבצו בצאפי לא מעט מחבלים והמקום הפך ל"פתח לנד".
מכאן יצאו לפיגועים ביישובי הערבה ולהרעלת בארות המים. מפעם לפעם נכנסו כוחות צה"ל לאזור אך לא בהצלחה מרובה. נוכחות המחבלים הופסקה במקום לאחר ספטמבר השחור. כיום, בני המקום הם חקלאים הגונים המתחרים בתוצרתם עם התוצרת היהודית שמעבר לגדר. רוב הפירות והירקות מיוצאים מצאפי אל מדינות המפרץ.
חולות נודדים מארגנת טיולים מודרכים לירדן וליעדים נבחרים נוספים. בחרו טיול לירדן והצטרפו אלינו – נשמח להדריך אתכם ולהעניק לכם חוויה של פעם בחיים.

---