ניקוי טפילים אצל יונקים גדולים מאת: חן כץ מדריך טיולים

יונקים רבים (בעיקר פרסתנים) משמשים כפונדקאים למגוון רחב של טפילים שמזונם מורכב ברובו מדם היונקים. לעיתים הטפילים הללו הם יונקים בעצמם. דוגמא ידועה הינה עטלף הערפד הניזון מדמם של מפריסי פרסה, כגון: אנטילופות, חזירים ובני בקר. עטלף זה משתייך לקבוצת עטלפי החרקים אשר שיטת התמצאותם במרחב היא דרך המנגנון הסונארי (גלי קול חוזרים). עטלפי חרקים פולטים מעין צקצוקים בתדירויות שונות הנקבעות על פי אזור חיותו וסוג המזון של העטלף.
לדוגמא: עטלף האוכל דגים שאותם הוא מזהה על ידי החזר קולו מהאדוות הקלות ביותר על פני המים, חייב להיות בעל יכולת לשדר ולקלוט בתדירויות גבוהות. ואכן, "צקצוקיו" מגיעים ל- 200,000 תנודות בשנייה. הערפד לעומת זאת, מחפש במעופיו בעלי חיים גדולים, כגון אלה המוזכרים מעלה, ולכן צקצוקיו מגיעים ל- 60,000 תנודות בשנייה.

ערפדים המזהים פונדקאי נוחתים לידו ומדדים על גבי גפי התעופה ורגליהם הקצרות את המרחק הקצר אל רגלו של הפונדקאי. עטלפים אחרים אינם מסוגלים לעשות זאת וכנפיהם יקרעו בוודאי. הערפד מצויד במעין כריות לצורך דילוגיו הקצרים על הקרקע. כאשר מגיע העטלף אל פרסותיו של הפונדקאי, מתחיל להעפיל במעלה הרגל ונעצר בדרך כלל באזור גיד אכילס, מקום עשיר בכלי דם ועני בתאי עצבים. במקום זה חושף הערפד את שיניו החדות כתער ופוער חתך קטן, אל החתך יורק העטלף מיד את רוקו שלו. שני תפקידים חשובים ברוקו של העטלף: ישנו אנזים שמונע את קרישתו של הדם וכמו כן חומר המשכך כאבים. כאשר שובע הערפד מסעודת הדם הוא עוזב את הפונדקאי במעוף חרישי.

בבדיקות שנעשו בבקר מסתבר שאותו אנזים המונע קרישה של דם ממשיך לתפקד עוד כ- 20 שעות אחרי עזיבתו של העטלף ואותה פרה אשר עליה היו בלילה כ- 14 עטלפים תמצא את מותה מאובדן דם בצוהרי יום המחרת. זוהי דוגמא לטפיל שהוא בעייתי מבחינת הפונדקאי ודרכי ההתמודדות נגדו אינן רבות. מעניין שמה שמדכא את התפשטות אוכלוסיית הערפדים היא מחלת הכלבת שבה הם לוקים כאשר מזונם הוא נגוע.
הערפדים כמובן מפיצים מחלה זו היות ועטלף נגוע בכלבת עדיין ממשיך בשגרת יומו עד סוף דגירת המחלה האורכת כשלושה שבועות. ואכן, באזורים בהם נמצאים הערפדים, מכות כלבת הינן דבר שכיח.

לאימפלה למשל, יש עור דק המושך אליו טפילים רבים כגון: פרעושים, קרציות ותולעי זבובים תת עוריות. להגנה על גופה בפני הפולשים לעורה מצוידת האימפלה במערכת שיניים בולטות כלפי חוץ אל מעבר לחניכיה. בעזרת השיניים הללו מנקה האימפלה מעל חלקי גופה את הטפילים. עם זאת, ישנם הרבה מקומות אליהם האימפלה אינה יכולה להגיע בשל מגבלות פיזיולוגיות, וזאת הסיבה העיקרית להתפתחות התנהגות חברתית בעדר האימפלות, התנהגות שבה מוציאות האימפלות את הטפילים זו לזו בשיניהן. הוצאת טפילים זה לזה בין חברי להקות נפוצה מאוד בקרב רוב סוגי הקופים. אצל בבונים הוצאת טפילים של פרט בקבוצה לחברו מביעה גם את מערכת היחסים והקרבה המשפחתית אשר ממנה מורכבת קבוצה, היות ולא כל פרט מתפנה לעיסוק זה עבור כל אחד מהלהקה.

בעיית הטפילים קשה ביותר למשפחות בעלי החדק ולחיות המצוידות בחוטם אשר התפתח מעבר לפיו שנשאר בתחתית הראש. חיות אלה כגון פילים, שנבובים, חזירים וקרנפים שאין ביכולתן להשתמש בפיהן או ברגליהן להוצאת טפילים, פיתחו שיטה אחידה לטיפול בעניין – התפלשות בבוץ.
החזיר המתפלש בבוץ קיבל תדמית של חיה מלוכלכת בשל כך, אך טעות בסברה זאת משום שזו פעולה שעושה את ההפך בדיוק – התנקות.
הבוץ מתייבש עם יציאתן של החיות מן המים וכאשר הן מתחככות על גזעי עצים נושרות קליפות הבוץ היבש עם הטפילים. ידועים כמה עצי באובב באזור האוקווגו שמצולקים למכביר משום התגרדות הפילים.

ראשו של ההיפופוטם בנוי כך שהחיה יכולה להיות שרויה כולה במים: הנחיריים, העיניים והאוזניים מצויים על חלקו העליון של הראש והלסת העליונה, דבר המאפשר להיפו להיות כולו במים בלי לאבד מחושיו וכמובן להיות חסין טפילים לחלוטין.
כל מי שחזה ב"טקס" שעושה הג'ירפה לפני שהיא מרכינה את ראשה לבור המים לשתיה ודאי יודע שהג'ירפה אינה יכולה לאמץ את שיטת ההתפלשות. אותו מבנה מגושם של הג'ירפה, שמונע ממנה להגיע לאיזה שהוא חלק בגופה אם איזה שהוא איבר מגופה לצורך ניקוי טפילים, הוא גם המבנה שהופך אותה כל כך פגיעה במצב של שכיבה או שתייה ולכן, לפני שתרכין את ראשה לשתיה, תתבונן הג'ירפה סביב עד שתשתכנע שאין טורף באזור. ולכן הג'ירפה היא פונדקאית קלאסית, עתירת טפילים. על ג'ירפה בוגרת שמשקלה קרוב לשני טון יכולים להיות כ- 500 קילוגרם טפילים אשר פוגעים בבריאותה באופן מכריע.

סביב הג'ירפה וגם בבני בקר נוספים התפתחה מערכת יחסים אמיצה בין פונדקאים ובין זרזירי הבקר למיניהם. זרזירי בקר שוכנים על גבות הג'ירפות וניזונים מהטפילים. ציפור זאת היא הסיכוי היחיד של הג'ירפה להיפטר מהטפילים. כאשר מסיימת להקת זרזירים (עשרות ציפורים על גבה של ג'ירפה אחת) לאכול מגבה, ינקרו אותה בניקורים עדינים ויפצעו אותה פצעים אשר ימשכו אליה טפילים נוספים.

בין הקרנפים וזרזירי הבקר העמיק הקשר הזה עוד יותר. הקרנף שכושר ראייתו לוקה ביותר, מסתמך על זרזיריו כגורם מתריע. כאשר צופים זרזירי הקרנף בסכנה קרבה מעל גבו של זה, מתחילים לצייץ בחוזקה ומרפרפים בכנפיהם. הקרנף מגיב כמעט מיד בהסתערות או בבריחה מהמקום.

במהלך הטיולים המאורגנים שלנו לאפריקה נחזה ביונקים הגדולים בסביבתם הטבעית. אם יתמזל מזלנו נוכל לצפות במערכות היחסים המורבות בין פרטים בתוך עדר ובין חיות מזנים שונים. כמו כן, אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא אודות חיי הטבע הפראיים באפריקה.

---