אלישע הנביא, מעיין נערן והדובים מאת: חן כץ מדריך טיולים

לאחר הפרידה ההרואית מאליהו, שעולה בסערה במרכבות וסוסי אש השמימה, חוצה אלישע את הירדן ושם פעמיו ליריחו כשהוא אפוף בהילתו של אליהו ורוח אלוהים נחה עליו. חדור תחושת שליחות ומוטיבציה מתחיל הנביא לבצע שורה של ניסים מדהימים, שחציית הירדן היא הראשונה שבהם וריפוי מי המעיין הרעים ביריחו הינו הנס השני. מאות שנים לאחר מכן מגיע ישו מנצרת לעיר יריחו לאחר חווית טבילה בירדן וגם הוא אפוף ברוח הקודש וגם הוא מבצע ביריחו כמה ניסויים מדהימים. מאז מעבר ארון הברית את הירדן בקרבת יריחו, לקראת כיבושה של העיר על ידי יהושע, היה מעבר זה סמל לאישים רבים אשר פעלו באזור וניסו לשלב את פעילותם בהנצחת האירוע המכונן של העם הנכנס לארצו.

אך נחזור לסיפור התמוה של אלישע, והנה, לאחר ריפוי מי המעיין מתרחשים כמה אירועים שדורשים הסבר: "ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח: ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם יהוה ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" (מלכים ב', ב', 23-24).

ככה מתנהג נביא? הכיצד יתכן שנביא כאלישע מגיב בכזו חריפות על כמה קריאות גנאי? הלוא מדובר בילדים. קשה יהיה להבין את האירוע ללא התעמקות בדמותו של אלישע. סיפורו אלישע הוא עצוב. אלישע היה שולייתו של אליהו שלנעליו, כידוע, קשה מאד להיכנס. על בחירתו של אלישע כממשיכו, התבשר אליהו לאחר צום והתנזרות במדבר. אלישע היה חסר ביטחון עצמי מהיום הראשון שנפגש עם אליהו בשדות אבל מחולה. הרי, לא הלך אלישע מיד בעקבות אליהו, אלא ביקש להיפרד קודם מהוריו.

כבר כאן אנו עדים לחוסר בטחונו העצמי של אלישע באשר להמשך דרכו כשולייתו של אליהו. ובנוסף, ממש לפני שנלקח אליהו על ידי אדוני, אירוע אשר מתקיים בגאון הירדן ליד יריחו, אירוע שבו נוכחים לא פחות מחמישים בני נביאים בנוסף לאלישע, שואל אליהו את אלישע "מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך?".

אלישע עונה לאליהו תשובה מאד מעניינת, אשר שופכת אור גדול על דמותו ומאפשרת לנו להבין את העתיד לבוא. "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". כלומר, אלישע מבקש מאליהו שיעדיף אותו על פני האחרים המתחרים לתפקיד הנביא. בקשה זו מעידה על חוסר בטחונו, אולי הנובע מהכרה עצמית והכרת המתחרים. תשובתו של אליהו אינה מעודדת את אלישע, ועוד תהדהד באוזניו, קרוב לוודאי, זמן רב לאחר שייטול את תפקיד הנבואה בישראל. "הקשית לשאול, אם תראה אותי לקח מאיתך יהי לך כן, ואם אין לא יהיה". כלומר, " תישאר באזור קרוב אלי כשאני עולה השמיימה ותקווה שיהיה בסדר.

כך יוצא אלישע כשאדרתו של אליהו בידו, לתפקיד הנבואה בישראל. מה לעשות, המקום הראשון שבו הוא עובר לאחר הפרידה הינה העיר יריחו. עדיין מהדהדים באוזניו דבריו האחרונים של אליהו והוא במגננה עצבנית הנובעת מחוסר ביטחון. כך הוא נכנס ליריחו. אנשי העיר מבקשים מאלישע להמתיק את מי המעיין ממנו מתפרנסת העיר. מי המעיין מרים ואינם טובים להשקיית השטחים. בעזרת צלוחית ומלח, מבצע אלישע את הראשון בנסיו. נס שלא אמור להאדיר את מסורת ישראל, לא אמור לבער עבודה זרה ולא אמור להאדיר את שם אדוני.

הנס הזה, כמו הניסים הבאים שאותם יבצע, אמור להאדיר את שמו שלו, אולי בכדי להלחם בחוסר ביטחונו העצמי. מכאן ממשיך אלישע לכיוון בית, הדרך חוצה את הכפר נערן אשר בסמוך ליריחו. כאן בכפר, מתרחש אירוע, שכל אדם המכבד את עצמו ואת תפקידו היה מגיב אחרת.

כמה ילדים צועקים ומקללים בשפה הרדודה ביותר את אלישע "עלה קרח". חוסר תגובה או צעקה לעברם "לכו הביתה פושטקים קטנים!" היו בוודאי מפסיקים את ההתקלסות הזו. אבל אלישע, לא היה במצב רוח, עדיין מנסה להאדיר את שמו הטוב בעיני עצמו וסביבתו. אולי מכאן באה התגובה הקיצונית של הוצאת זוג הדובים מן היער, שתי חיות הטרף אשר קרעו לגזרים 42 ילדים.

חז"ל מביאים פירוש יפה לאירוע. טענתם נובעת מהפירוש "נערים קטנים". או שהיו נערים, או שהיו קטנים. צמד המילים הללו, הרי זו הגדרת גיל סותרת. האם היו המתקלסים נערים או שהיו קטנים? כנראה שהיו קטנים מנערן. ומה פירוש "עלה קרח"? אולי כאן טמונה התשובה לסדר ההתרחשויות ותגובותיו של אלישע: אנשי העיר יריחו נהגו לקנות את מימיהם בנערן הסמוכה היות ובמעיין יריחו היו מים רעים. והנה, כשמרפא אלישע את המים הוא מונע מקטני נערן את פרנסתם. את "עלה קרח" מפורש על ידי חז"ל "הקרחת עלינו את פרנסתנו" ומתחילות שם פרעות שמסכנות אולי את הנביא בדרכו לבית אל.

הדובים שיצאו מיערות השומרון וקטלו 42 ילדים נשתמרו בשמו של הכפר דיר דיבוואן (מנזר הדובים) המצוי בקרבת דרך אלון.