התה ומפלסו של ים המלח מאת: חן כץ מדריך טיולים

מפעם לפעם אני נתקף קנאה בתושבי האזור אשר חיו כאן במאה ה-19. הייתה זו מאה של מגלי העולם. במאה ה-19 עדיין היה הרבה מה לגלות. את אמריקה כבר גילו כמובן, אך המזרח התיכון ואפריקה חיכו כפרי בשל לקטיף. הייתה זו המאה של אנשים כמו דיוויד ליווינגסטון, מורטון סטנלי, ריצ'ארד ברטון, מולינה, קוסטיגן, ג'ון מקרגר, הנרי בייקר טריסטראם ועוד רבים אחרים. הייתה זו מאה שלראשונה בהיסטוריה החדשה (ואולי בכלל) פוקדים את ארצנו אנשים, שהמניע להגעתם לכאן הינו סקרנות בריאה. עולי רגל כבר פקדו את הארץ הזו מקדמת דנא. את אלה לא ממש עניינה הארץ ותושביה אלא בעיקר האתרים הקדושים בהם פעלו דמויות בימי הבריתות, דמויות אשר היוו עבור המאמינים מופת ומודל לחיקוי, דמויות שפועלם הייתה לעולי הרגל דרך חיים ודת.

אלה הביאו מאזורינו מעט מאד מידע בעל עניין מדעי ובכלל, המדע עצמו עדיין לא היה בגדר עניין אקדמי. חקר ארץ ישראל במאה ה – 19 היה למאין "טרנד" שגרר אחריו אירופאים רבים שלכל אחד מהם סיפור מרתק משלו על המפגש עם תושבי הארץ ואתריה. רבים לא שבו הביתה. מחלות, שודדים, חיות טרף ופגעים אחרים גבו קורבנות רבים. היו כאלה שהגעתם לכאן הייתה מגובה על ידי מוסד כזה או אחר, כמו לדוגמא "החברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית", עיתון כזה או אחר, והיו כאלה שפשוט עשו את זה באופן עצמאי על חשבונם הם. "טרנד" של ממש. מבין הסיפורים המרתקים שעיצבו ראשוני הנוסעים המדענים בארצנו בולט הסיפור כיצד גילו שמפלסו של ים המלח נמוך מזה של הים התיכון ובכלל, הנמוך ביותר בעולם. עובדה משעשעת היא של תה היה תפקיד מכריע בעניין.

את ים המלח החלו לחקור חוקרים כבר מראשית המאה ה – 19. חקרו את חופיו, הרכב המים, מקורותיו ועוד. הנוסע האירי "קוסטיגן" מוצא את מותו במהלך חקר ים המלח מהתייבשות שהביאה אותו לצעד הנואש לנסות ולשתות ממימיו. בריטי בשם "מולינה" מצא את מותו במהלך חקר ים המלח מקדחת. לאט לאט החלו לזרום אל המערב נתונים על הים, מיפוי חופיו, עומקו ועוד.
ה"היסטוריה" מתרחשת בדרך כלל על ידי אלה שלא ממש התכוונו לחוללה. בשנות השלושים של המאה ה – 19 נוחתים בנמל יפו שני חברים בריטים. שם האחד "מור" ושם השני "ביק". אנחנו לא יודעים הרבה על שניים אלה היות ולא היו שייכם ממש לאיזו שהיא אסכולה מדעית אלא שני בני טובים, שמשפחותיהם האמידות דחפו אותם כנגד רצונם להיות חלק מה"טרנד". הירושה הובטחה להם לאחר מסע חקר בארץ ישראל. כך שמוטיבציה לא ממש הייתה להם, סקרנות לא ממש הייתה להם, יצר ההרפתקנות שלהם היה מאד מנוון. אבל כסף היה להם. היפו קנו גמל, עליו העמיסו סירה. עלו עם הגמל לירושלים וירדו לים המלח. מור וביק השיטו את הסירה בים המלח מספר ימים, חזרו ליפו וחזרו הביתה. זה הכל.
אבל (!), כמו כל הבריטים הטובים, הם אהבו מאד לשתות תה. הם שתו תה ביפו, הם שתו תה בשער הגיא, הם שתו תה בירושלים, הם שתו תה ביריחו, הם שתו תה בים המלח ובכל הדרך חזרה ליפו שתו שוב תה. ביומן המסע שלהם לא מופיע הרבה יותר ממשפט אחד ובו כתוב "היינו בארץ הקודש ובים המלח. לקח לנו יותר זמן להרתיח מים לתה בים המלח מאשר בים התיכון. נראה לנו שכדאי לבדוק, אולי מפלסו של ים המלח נמוך יותר". מדהים.

כמובן שלאחר דברים אלה נהרו חוקרים (גרמנים, אמריקאים ועוד) עם ברומטרים וציוד מדידה משוכלל וקבעו את מקומו וגובהו של המקום הנמוך בעולם. לא להאמין ששני בני טובים גילו זאת לגמרי במקרה, בעזרת התה. תפוצתו של התה הינה כלל עולמית ויש לתפוצה זו קווים הסטורים מעניינים ביותר התה מחלק את העולם לשניים. חצי מתושבי העולם, כאשר ירצו לשתות את המשקה הזה הם יבקשו תה. החצי האחר יבקש צ'אי, או שאי. אלה המכנים את המשקה תה, ואלה המכנים את המשקה צ'אי, מתכוונים לאותו הדבר. ההבדל הוא רק בכמה כפיות סוכר.

מבחינה גיאוגראפית החלוקה בין אלה לאלה הינה מאד מעניינת. ברוסיה, בהודו, באיראן, פקיסטאן, מדינות ערב, טורקיה ומזרח אירופה מכנים את המשקה צ'אי. במערב אירופה, אוסטרליה, דרום אפריקה ואמריקה זה תה. למתבונן באטלס היסטורי מיד קופצת מול עיניו הסיבה המשעשעת לחלוקה העולמית הזאת.

עד המאה ה- 19 תה היה מוגבל רק לסין וליפן. התה הנפוץ ביותר היה בסין. היות ולשפה הסינית ניבים ודיאלקטים רבים, גם שם כינו את התה בשמות שונים על פני היבשת. בצפון סין קראו לו צ'אי ובדרום קראו לו תה. כל העמים שהתחברו לסין בדרך היבשה, כלומר בדרך המשי, פגשו את התה באזורים שקראו לו צ'אי, בצפון סין. כל אלה שהגיעו לסין בדרך הים כמו מדינות מערב אירופה פגשו את המשקה במקומות בסין (בדרום) שם כינו אותו תה. כך, בעקבות הסחר של העולם עם סין נוצרה חלוקה בין אלה אשר סחרו עם סין בדרכי ים ובין אלה שבדרך המשי. אנחנו כאן בישראל קוראים למשקה תה וזו משום שאנו קיבוץ גלויות, אבל העמים כולם סביבנו קוראים למשקה צ'אי היות ואלה, פגשו את סין בדרך המשי.

במשפחת צמחי התה ישנם גם עצים וגם שיחים. יש חוקרים אשר משייכים את שיחי התה למשפחת הקמיליה. משפחת התה כוללת 35 סוגים ו 600 מינים, רובם טרופים וסוב טרופים. הקטיף נעשה לרוב שלוש פעמים בשנה, והעלים נלקחים ליבוש ולמיצוי. עלי התה מכילים שמנים אתריים, אלקלואידים, וחומר בורסי. החשוב ביותר מבין האלקלואידים הוא התאין (2%- 5%) שדומה לקפאין שבקפה. לפי צורת הכנת העלים הקטופים, ייבושם והטיפול בהם הכולל הוספת צמחי בושם, מקבלים את הטעמים והסוגים המסחריים השונים של התה.

חברת חולות נודדים מארגנת טיולי בוטיק וטיולים מאורגנים מובחרים ברחבי העולם. היעד המושלם בשביל נופש – טורקיה הססגונית. הצטרפו אלינו אל טיול למזרח תורכיה שם תה (צ'אי) או קפה טורקי הם רק תחילתו של המסע המופלא אל תרבות מרתקת ונופים קסומים.