יציאת מצרים מאת: חן כץ מדריך טיולים

יציאת מצרים במשמעותה ההיסטורית לוטה בערפל. התנ"ך נכתב שנים ארוכות לאחר אירוע זה, כך שהאגדה, הסיפור וההיסטוריה שלובים זה בזה. אין ולו ממצא אחד בשטח המאשר התרחשות אירוע מעין זה. יש לציין כי מלבד התיעוד המקראי, אין מקור אחר המתאר אירוע הדומה לזה. יש להניח שאם שועבד עם במצרים ולאחר מכן שוחרר והקים ממלכה, יהיה אזכור חיצוני כלשהו לעניין, על אחת כמה וכמה בסיפורת המצרית.

את יציאת מצרים נהוג לתארך למאה ה- 13 לפנה"ס , ע"פ המקורות המצרים. חשוב לציין שאין מקור מצרי המזכיר, אפילו ברמז, את קיומם של בני ישראל במצרים, לא כעבדים ולא כישות לאומית – דתית אשר באה בקונפליקט עם השלטון. הפעם היחידה בה מופיע השם "ישראל" במקורות המצרים הנה על מצבת פרעה מרנפתח המתוארכת לאמצע המאה ה- 13 לפנה"ס: "נבוזה כנען בכל רע, לוקחה אשקלון. ינועם הייתה כלא הייתה. ישראל הושם, אין לו זרע עוד, חרו הייתה כאלמנה לפני מצרים, כל הארצות שקטו".
אביו של מרנפתח היה רעמסס ה- 2 . המחקר מיחס לו את בנית "ערי המסכנות"- פיתום ורעמסס. המקרא מספר לנו שבני ישראל, כעבדים במצרים, בנו שתי ערים אלו (שמ',א,יא). אם בימי רעמסס ה- 2 היו בני ישראל במצרים ובימי בנו מרנפתח הם ישות שנכבשה על ידו בארץ כנען, חייבת הייתה יציאת מצרים להתרחש בנקודת זמן מסוימת ביניהם. עם קביעה זו צצות מספר בעיות שאין להתכחש להן.

באסטלה של מרנפתח מופיעה ישראל יחד עם הערים אשקלון, גזר וינועם בכנען. ערים ולא עמים. יתכן ותחת השם "ישראל" היה במקור שם אחר של עיר או שטח כגון: יזרעאל. גם אם נתייחס לשם ישראל מהאסטלה של מרנפתח כאל ישות לאומית, יתכן וזו ישבה על אדמתה שנים רבות לפני מלך זה.ידוע שערי מתים בשם פיתום ורעמסס היו קימות עוד לפני שרעמסס ה- 2 טוען להקמתן. כמו כן ידוע שמרנפתח, בנו של רעמסס, מיחס לעצמו גם מסעות כיבושים של קודמיו. בנוסף, לא נמצאו כתובות על אסטלות של מלכים בהן מופיעים סיפורי כישלונות. לכן, אם התרחשה יציאת מצרים היה זה כישלון חרוץ לאחד הפרעונים, עובדה ההופכת את הזיהוי לבעיה סבוכה הרבה יותר.

בעיה נוספת היא תיארוך הערים אשר נכבשו בארץ כנען. לא בערד, ביריחו, בעי או באחת מיתר הערים המככבות במסע הכיבושים בספר יהושע נמצאו שרידי "השתלטות" והחלפת תרבות במאה ה- 13 לפנה"ס.  האם יתכן שכל החוקרים טועים בזיהוי מיקומן של ערים אלו? מעניין שכאלף שנה קודם לכן, כלומר במאות 23-19 לפנה"ס, אכן מוצאים ברוב הערים הללו שרידים לחורבן, כיבוש והשתלטות של נוודים על האזור.

הבה נחזור לתיעוד המצרי וננסה להבין מה התרחש במצרים 2200 שנים לפנה"ס. טקסטים מצריים מספרים על שנות ייסורים,"שנים של נילוס נמוך, כאשר מצרים העליונה מתה וכל אדם אכל את ילדו". כתובת המתארת את ימיו של פרעה ג'וסר מספרת "אלה שהיו בארמון היו ביגון לב ומצוקה מחמת הרעה הגדולה כי הנילוס לא בא במשך שבע שנים… הדגן היה מועט והפירות יבשו. כל שאכלו היה מה שנותר. כל אדם שדד את רעהו. התינוקות יללו. לב הזקן התעטף בצער. הארמונות נסגרו. במקדשים היה רק אויר והכל נמצא ריק".

בסיפור העלילה המפורסם של איפובר המצרי מהמאה ה- 23 לפנה"ס מתוארים סוף ימי השושלת ה- 10 : "מכות בכל הארץ. דם בכל מקום. הנהר הוא דם. הבקר גועה, הרעב פושט בארץ, הגדול והקטן צועקים: הלוואי ואמות!, המדבר מתרחב, הדגן נעלם מכל מקום, מצרים התחתונה של הדלתא בוכה, גבירות האצילים גוועות ברעב… לא שעורה, לא חיטה, לא ציפורים, לא דגים". סיפורי המכות הם נושא מקובל בסיפורת המצרית ביחידות של שבע, ארבע וכל אחת לחוד.
איפובר מתאר נילוס בשפל חסר תקדים. כאשר מפלס הנילוס יורד, מואטת זרימתו ומתפתחות בו אצות המאדימות את מימיו. דבר זה גורם לבעיות היגיינה קשות ולהתפרצות מחלת הבילהרציה שהלוקים בה מפרישים דם. והרי לכם מכת דם. צפרדע, כינים, ערוב, דבר, ארבה וחושך אלו מכות טבע הפוגעות במצרים גם כיום. נחילי ארבה מגיעים מסודן ונוחתים בשדות הנילוס ללא התרעה מוקדמת. סופות חול משחירות את השמים לעיתים לארבעה ימים . זו של משה ארכה שלושה ימים בלבד (שמ' י – כב-כג).

תאור מזעזע למדי מופיע אצל אותו נביא, איפובר, שהיה בן התקופה ואולי אף היה עד לדברים בהתרחשותם: "אנשי ביצות הדלתא נושאים מגינים… הזרים נעשים אדונים בכל מקום. אין איש חורש לעצמו. הכל אומרים: איננו יודעים מה יבוא מחר… זרים מבחוץ באים למצרים… בני האצילים מנופצים אל הקירות… אנשים אורבים בשיחים עד בוא עובר אורח, לשדוד את מסעו ולגנוב את אשר עליו… העבדים הם עתה אדונים… חוקי החצר מונחים מחוץ לדלת. אנשים דורכים עליהם בחוצות, והעניים קורעים אותם לגזרים ברחובות… שור!

דבר קרה שלא היה מעולם: גופת המלך הוצאה מקברו בידי האנשים העניים. זה אשר נקבר כבז – ארונו ריק עכשיו ומה שהוסתר בפירמידה נישדד כולו!… אנשים מורדים נגד מלכות האל רע. איך זה שמדרגות הפיקוד של הצבא, שהמלכנו עלינו, הפכו להיות בידי זרים?… איך זה שהם הורסים את אלה שמהם קיבלו את עוצמת היותם ומראים לבני אסיה את הדרך לארץ מצרים".
השלטון המצרי נחלש עקב מכות הטבע שגזלו ממצרים את מזונה. ירידת מפלס הנילוס והתייבשות תעלות הולכת המים אל השדות גרם לייבוש התבואה. נוסיף לצרה זו את הארבה וסופות החול היבשות והרי לכם סיבה לדאגה. כאשר מציאות קשה זו של בצורת נמשכת מספר שנים, אוזל המלאי מהמחסנים, הרעב פורץ ולפנינו סיבה למלחמת אזרחים. השלטון מאבד שליטה.

במצרים אכן פרצה מלחמת אזרחים בימי השושלת ה- 10. מנתון, בן אותה שושלת, מספר לנו שהאנרכיה הייתה כה בוטה שבשבעים ‏יום הוכתרו שבעים מלכים. מלך לא שרד יותר מיום. יתכן וזו הגירסה המצרית למכת בכורות?

מעניינות במיוחד ההקבלות בתרבות המצרית בין תקופה זו ובין תרבות בני ישראל כפי שהיא מופיעה בספרים שמות ובמדבר שבמקרא. להלן כמה דוגמאות מרתקות במיוחד: בכתובת מהמאה ה- 24 לפנה"ס, על אחת הפירמידות נכתב: "מלים להאמר. גש לאחור נחש נחבא, החבא עצמך. אל תעשה שהמלך אוניס יראך. גש אחורה נחש, נחבא, החבא, עצמך. אל תבוא למקום שם המלך אוניס ישנו, פן נאמר אותו שם שלך נגד עצמך ותיפול לנילוס ותטבע. סוב סביב הוי מפלצת, שכב ותמות". סיפור זה מקביל להפליא לספור הנחשים שהמיתו רבים מבני ישראל במדבר, ולנחש הנחושת שעשה משה. זהו הנס שכל נשוך היה "מביט בו וחי" (במ' כא, ט). הוא גם הנחושתן שבני ישראל היו מקטרים לו בדורות הבאים בחצר המקדש (מל"ב יח, ד).

גם לחצית ים-סוף קיימת הקבלה מצרית. זהו סיפור מופת המיוחס לפרעה סנפרו מהמאה ה- 26 לפני הספירה וזה לשונו: "ויאמר החרחרב הראשון אשר אמר בקסמים ויתן את עבר מי האגם האחד אל העבר האחר… והמים אשר היו י"ב אמות על גבם הגיעו לכ"ד אחרי אשר הוסבו. ויאמר אשר אמר בקסמים וישב את מי האגם אל עומדם הקודם".
גם לסיפורו הנפלא של יוסף פותר החלומות (בר' מ, ה-יט) ושל פרעה החולם (שם מא, א) מקביל סיפור מצרי קדום ובו למעלה מ- 200 פשרי חלומות. הכתובת מופיעה על פפירוס צסטר מהמאה ה- 20 לפנה"ס וזו לשונה:
"אם אדם רואה עצמו בחלום ולחם לבן ניתן לו – טוב! ופירושו כי דברים טובים יאירו פניו.
אם אדם רואה עצמו בחלום צולל בנהר – טוב! ופירושו כי נקי יהיה מכל רע.
אם אדם רואה עצמו בחלום ואת הירח בזריחתו – טוב! ופירושו כי האל סולח לו.
אם אדם רואה עצמו בחלום וצידו כואב – רע! ופירושו כי דבר ילקח ממנו.
אם אדם רואה עצמו בחלום ופניו בראי – רע! ופירושו כי אשה נוספת יקח.
אם אדם רואה עצמו בחלום מסתכל בבאר עמוקה – רע! ופירושו כי נתון ינתן בבית סוהר".

במאה ה- 23 לפנה"ס לערך, יוצא נסיך מצרי בשם שנהאת את בית אביו עקב סכסוכים ותככי חצר. הוא נודד צפונה לארץ אסיה ופוגש בדרכו עמים ושבטים רבים. בסופו של מסע תלאות זה פוגש שנהאת בראש שבט אדיב ומכובד ולו מיקנה רב. השניים מתיידדים ושנהאת נישאר באוהלו של ראש השבט ורועה את צאנו. לימים מתאהב שנהאת בבתו של ידידו המכובד ונושא אותה לאישה. זמן קצר לאחר נישואין אלה חוזר הנסיך למצרים ומחולל שם הפיכה שלטונית. קשה להתעלם מהעובדה שסיפור זה תואם להפליא את סיפורו של משה, יתרו, הנישואים לציפורה ושיבתו למצרים לשחרר את עמו.
חוקרים המנסים להקדים את תיארוך יציאת מצרים באלף שנים בערך נשענים על מקורות כגון אלה וטוענים שבשנת 2200 לפנה"ס התחוללה בצורת קשה שארכה כ- 250 שנה. במחקר שנערך ע"י פרופסור ענתי בנגב, בעיקר סביב ציורי הסלע בהר כרכום, מזהה ענתי ציורים של פרות עד 2200 שנים לפני הספירה. לאחר מכן יוצאות הפרות לחלוטין מאומנות הסלע בהר הנגב ונשארות רק עיזים, עדות לדעתו למידבור האזור כתוצאה מהבצורת הקשה הזו. ענתי מביא גם ממצאים רבים המוכחים לדעתו שהר כרכום הנו הר סיני. הבצורת הובילה לתנועה שבטית עצומה במרחב שבין מסופוטמיה למצרים. מעט מקורות המים עליהם נשענו שבטים אלו חרבו ואוכלוסיית המדבר נאלצה, בלית ברירה, לפשוט על ממלכות הפרת, החידקל והנילוס.

מצבן של ממלכות אלה היה בכי רע. הבצורת לא פסחה עליהן, שפל כלכלי הוביל לאנרכיה ואובדן שליטה מוחלט שמנע את יכולתן של ממלכות אלו להגן על עצמן מפני שוסי המדבר. הדבר מתואר היטב אצל איפובר. בין השבטים האסיאתים היה אחד המכונה "חבירו" (אולי העבריים). אם כן במשך  250 שנה הייתה במרחב תנועה שגרמה לשינוים גיאופוליטים משמעותיים מאוד.

ב- 1950 לפנה"ס נשברה הבצורת והממלכות חזרו והתייצבו. החוקרים טוענים שב- 250 השנים הללו (2200-1950 לפנה"ס) התרחשה הירידה למצרים והיציאה ממנה, או במילים אחרות 110 שנות חיי יוסף ו120- שנותיו של משה. תיארוך אפשרי נוסף, מעניין לא פחות, מקדים את יציאת מצרים ב250- שנה מהתאריך המקובל, כלומר 1500 לפנה"ס. גם בתאריך הזה התרחש אירוע בעל השפעות גלובליות -התפוצצות אי בים התיכון.
היה זה האי סנטוריני שעבר אירוע וולקאני אלים מאוד. רובו של האי הפך לאפר ונעלם. היה זה כאמור ב- 1500 לפנה"ס בערך. בסמוך לסנטוריני נמצא האי כרתים, ליבה של התרבות המינואית. ממלכה קדומה של סוחרים ויורדי – ים מוכשרים מאוד שבאו בקשרים עם כל הממלכות שלחופי הים התיכון. המינואים (על שם "מינוס", מלכם המיתולוגי) בנו ארמונות פאר, בעלי חדרי קבלה מפוארים, חדרי תענוגות ומחסנים. הקירות צופו טיח ועליו תמשיחי קיר נאים וציורים שהשתמרו להפליא המצביעים על תרבות מפותחת מאוד. פיצוצו של סנטוריני העכיר את השמים באפר וולקאני לתקופה ארוכה (יש הטוענים לכמה שנים תמימות) דבר שמנע חדירת אור שמש ופגע בכל התשתית החקלאית במרחב.
התרבות המינואית נמחקה באופן דרמתי מעל פני האדמה. ערים שלמות שקעו מתחת גלי ים ונחשולי ענק עלו על חופי כרתים. ראו אגדת אפלטון על אטלנטיס, עיר מפוארת ששקעה מתחת לים ב- 1500 לפנה"ס, תאריך התואם את התפרצות סנטוריני ואת אחרית התרבות המינואית.

העלטה שליוותה שואה זו גזלה מאלה שנותרו בחיים את מזונם. המחקר סביב ההתפרצות הוולקאנית של סנטוריני וההשפעות המרחביות של התפרצות זו, יודע לתאר שפיצוץ זה היה חזק פי 400 מהפצצות שנפלו על הירושימה ונאגאסקי . אכן היו לכך השפעות גלובליות משמעותיות מאוד. מזה 13 שנה נערך מחקר אקלים בקוטב הצפוני בו נוספים כל שנה שני ס"מ קרח בהם מוקפא מצב כדור הארץ באותה שנה. כאשר בודקים את השכבות מ- 1500 לפנה"ס מוצאים שאחוזי החומציות גבוהים פי 400. רוחות מערביות הובילו שואה זו עד מצרים. המצרים לא הבינו מה פגע בהם. לא ברור מה קדם למה הגלים האדירים מהים או העלטה הכבדה עקב האפר הוולקאני. המכות נחתו על מצרים המדברית בזו אחר זו. בספר תהילים מ"ו, ב'  מופיע תאור המהווה רמז למה שהתרחש:
"אלהים לנו מחסה ועז, עזרה בצרות נמצא מאד. על כן לא נירא בהמיר ארץ, ובמוט הרים בלב ימים. יהמו יחמרו מימיו, ירעשו הרים בגאותו סלה".

אם כן, מה מתרחש במצרים עקב פורענות זו שגרמה לאובדן דרמטי של כל המזון, לא רק בארץ הנילוס, אלא בכל המזרח? (בסין לא זרחה השמש 7 שנים).שוב נעזרים אנו במקורות המצרים. השושלת ה- 18 נקטעה באמצעה כשהמלך אמנחותפ ה- 3 הלך לעולמו באופן פתאומי ומסתורי. מיד עלה אחריו אמנחותפ ה- 4 וזה שנה את שמו לאחנאתון. אתון, שהיה אל השמש המצרי, הועלה לדרגת אל יחיד. זו הייתה הרפורמה הדתית בה דגל אחנאתון ובכך הפך למעשה , למונותואיסת הראשון בעולם. הוא פתח תזה לפיה השמש אינה זורחת עקב הזנחת האל אתון והורה לסגור את כל המקדשים האחרים.
הוא הביא 72 עקרונות לדת החדשה:
1. לאתון אין דמות ואין צורה.
2. מקור החיים הוא אתון.
3. אתון הוא מקור האמת.
4. אתון שוכן בקרבך. זו תפישה חדישה לחלוטין בתרבות המצרית.

המלך מקים עיר חדשה לאל אתון במזרח מצרים, בקרבת סיני כי משם באה השמש. בעבר הייתה עיר אחת במצרים העתיקה ששימשה את אל השמש, עיר בשם און. און הוא קיצור מצרי לאסנת שפירושה – האלה שבשמים. אסנת הנו שם מצרי מובהק שהיה ניתן לבנות כהני און, כלומר לבנות כהני אל השמש.

יוסף מתחתן עם אסנת. קיימת כאן עדות לקשרי חיתון בין העבריים ובין הכהונה המצרית. אחנאתון הופך את כהני און לכוהני אתון ומעביר אותם לעיר החדשה שבנה לאל אתון. בעיר החדשה משתנה אופיו של הפולחן. היות והיה ניתן לראות את השמש רגעים ספורים בזריחה, ממש לפני עלותה מעל לקו האפר הוולקאני, יצאו הכוהנים לפני הזריחה אל גבעה הפונה מזרחה והמתינו. עם הופעת הקרניים הראשונות הורידו הכוהנים את נעליהם ועמדו יחפים, מכיוון שהמקום בו פוגשות קרני השמש את האדמה הופך קדוש. להזכירכם, משה מצווה ב"של נעליך מעל רגליך" אל מול הסנה הבוער . אולי זוהי השמש בזריחתה?

משעלתה החמה התכסו הכוהנים ורק לכהן הראשי הותר להישיר מבטו באל. רבים איבדו את מאור עיניהם בעקבות מעמד זה ולכן תוקנו תקנות חדשות. ידו האחת של הכהן הושטה לפנים וידו השניה חפתה על עיניו כשהקמיצה והזרת על עין שמאל והאמה והאצבע על עין ימין. שימו לב לקלות היחסית בה בני משפחת כהן( מצד האב או האם) מסוגלים לפשק כך את אצבעותיהם.

הנביאים בישראל "רואים את הנולד". שמואל, הנביא האחרון של תקופת השבטים, היה מכונה "הרואה". יתכן כי בעת כתיבת התנ"ך בימי המלכים תירגם הסופר את עניין הראיה לראיית העתיד ולנבואה. במקור זהו קשר לתרבות הדתית המצרית שם לכוהן הראשי הותר להישיר מבטו לשמש, "פניו של האל אתון".

הרמזים לקשר בין הכהונה בישראל לזו שבמצרים מתחזקים על רקע סיפורו של משה. מסופר לנו במקרא שמקור שמו מהעובדה שבת פרעה משתה אותו מהמים. אם כך שמו היה אמור להיות משוי. במצרית משה פירושו – בן ורבים מבני האצולה נקראו בשם זה. גם אהרון , פנחס וחפני הם שמות מצרים.
חז"ל מספרים שלוי מעולם לא שועבדו. יתכן שהיו אלה כוהנים מיצרים שעלתה קרנם בימי אחנאתון והפכו להיות כוהני אל אחד, אל השמש. אחנאתון שלט במצרים 20 שנה ורק לכוהני השמש הייתה פרנסה. כוהנים רבים היו מובטלים ונולדה לאחנאתון אופוזיציה שרק חיכתה לשעת כושר. שעה זו הגיעה כאשר השתפר מזג האוויר, מאור השמש חזר ואתו הגשמים שאינם חומציים. מצרים חזרה לכלכלתה המבוססת. כאשר חזרה השמש והייתה שוב מובנת מאליה, חזרה חשיבותם של האלים האחרים והכוהנים המובטלים הובילו הפיכה אלימה. אחנאתון נירצח ע"י הכוהנים המעלים נער צעיר במטרה להיות "חומר ביד היוצר" שלהם ושמו תות אנך אמון. אותו נער לא ענה על צפיותיהם של הכוהנים ונירצח יחד עם אשתו ובנו בן השנה.

שני המלכים שבאו אחריו זכו לגורל דומה. המלך הבא החזיר למצרים את הפולחן האלילי. יתכן שמצרים הייתה בשלב זה במציאות כלכלית שאפשרה למלך לפתוח מחדש את שאר המקדשים, לשלם שכר לכוהנים ולשמור על ראשו וכיסאו.
כעת הייתה שוב מצרים חזקה ויכלה לטפל גם בשבטים שחדרו מהמדבר אל הדלתא בימי חולשתה. בשלב זה החלה בריחה שבטית מבוהלת ממצרים חזרה למדבר. בתנ"ך מוצגת בריחה זו כיציאה מסודרת אל עבר "ארץ זבת חלב ודבש". כוהני האל אתון, מתומכי השלטון הישן, הפכו לנרדפים והתלוו אל השבטים הנסוגים. מכאן כנראה כונו לויים – אלה שמתלווים. זו גם כנראה הסיבה  מדוע לא קיבלו הבטחה לנחלה, הם פשוט לא היו חלק מבני ישראל.
יתכן כי גמגומו של משה נובע מאי ידיעת השפה .הגדולה של משה הייתה כשהצליח להחדיר לשבטים אליהם התלווה את האמונה באל אחד, לכאורה מבית מדרשו של אחנאתון, אך עם כמה שינוים מרחיקי לכת. בראש ובראשונה העניין המוסרי – בעולם הקדום לא היה קיים המושג "מוסרי". יסוד השם בא מייסורים. מצרים היא תרבות המתים ותורת משה היא תורת החיים. מעניין במיוחד לקרוא בספר שמות פרק ו' כיצד אלוהים עושה למשה "סדר בראש" בכל הקשור לאלילים ומתגלה בפניו בשמו האחד.

לשמוע את הסיפור המרתק הזה במהלך טיול למצרים על רקע הפירמידות מעניק נופך שונה לחלוטין ועשיר הרבה יותר. אתם מוזמנים להצטרף לאחד הטיולים המוצעים כחלק מרשימה של טיולים מאורגנים לאזור, ולהינות מטיול בעל ערך מוסף.

---