להתעלף מעטלף! מאת: חן כץ מדריך טיולים

באביב מתעוררים החרקים, רבים מהם חרקי הלילה. איתם מתעוררים גם טורפי חרקי הלילה.כתבה זו לכבודם. אין ספק, השעות שלהם זה לא השעות שלנו, הם מעופפים להם במקומות מפוקפקים שאנחנו לא נוהגים להיכנס אליהם מרצוננו כמו מערות וחורבות עתיקות. יש להם תכונות מעוררות חלחלה כגון מציצת דם, להעביר כלבת ולהסתבך בשיער. שומו שמיים, איזו חיה!, מה זה? למה זה טוב?

אי שם בטרנסילבניה של המאה ה -15 חי לו רוזן בשם ולאד השלישי הידוע בכינויו דרקולה המשפד. המלך זיגמונד מהונגריה מינה אותו למושל טרנסילבניה לאור הישגיו הצבאיים נגד האימפריה העות'מאנית. כשליט טרנסילבניה פיקד על הוצאות להורג נרחבות שהיו מנת חלקם של מתנגדיו. שיטות ההוצאה להורג, אלה שבעטיין זכה הרוזן לכינוי המשפד, היו כאלה שהצנעה יפה להן. אבל אלה רק עובדות היסטוריות, מה שזוכרים לאותו רוזן דרקולה זה דווקא את הקשר הדמיוני, הדמוני והמזוויע בינו לבין העטלף מוצץ הדם.
אני מכיר המון אנשים שיש להם חברים שעטלף הסתבך פעם בשיערם. האמת, שעדיין לא פגשתי ממש באותם חברים שלהם זה קרה.

מבין כל בעלי החיים שמשלמים את מחיר הבורות של האדם, העטלף ללא ספק נמצא בראש הרשימה העצובה הזו.
מדובר באחד מבעלי החיים המעניינים ביותר הקיימים על פני האדמה. יכולת הניווט וההתמצאות במרחב שלהם היא הרבה מעבר לתפיסתו של האדם. תפקידם במערך האקולוגי הוא עצום והמחקר שמתפתח בשנים האחרונות רק ממחיש את מימדיו. סדרת העטלפים מונה כ- 1000 מינים והם נפוצים על פני כל כדור הארץ, מלבד אזור הקטבים. זו הסדרה השנייה בגודלה במחלקת היונקים, לאחר סדרת המכרסמים. העטלפים אינם שועלים מעופפים ולא עכברים מעופפים, הם פשוט עטלפים. שמם המקצועי הוא כירופטארה ((CHIROPTERA כלומר – יד מכונפת. את הסדרה הגדולה הזו מחלקים לשתיים, לעטלפי הפירות (20% מהסדרה) ולעטלפי חרקים (80% מהסדרה). קווי הדמיון בין שתי משפחות הוא ניכר ולמרות זאת, אין הם נחשבים לקרובי משפחה צמודים. יש חוקרים הטוענים שמוצאם של עטלפי הפירות ועטלפי החרקים הינו מבעלי חיים שונים.

למסתכל על העטלף מקרוב מיד מבין את משמעות השם הקולע "יד מכונפת". לעטלפים ידיים בעלות חמש אצבעות, ממש כמו לנו. בין האצבעות הארוכות פרוש קרום תעופה. הבוהן הינה האצבע היחידה החורגת מחוץ לקרום התעופה ובקצה הבוהן ציפורן מאונקלת. שלא כמו הנוצות אצל העופות הבנויות תאים מתים, קרום התעופה של העטלף הינו קרום חי, ובו תאים חיים. תדקרו את כנפיו עם סיכה והן תדמם.

בזמן המנוחה מטפלים העטלפים בכנפיהם, מלקקים אותן, מורחים עליהן קרם מיוחד אותו הם פולטים מנקודה מסוימת ליד אפם וכך שומרים על כושר התעופה. כל העטלפים מעבירים את זמנם בשעת מנוחה כשהם תלויים במהופך. סגנון הזה של מנוחה נראה לא נוח ומעלה שתי שאלות. האחת, איך זה שלא נגמר להם הכוח להיות תלויים כל כך הרבה שעות. שאלה נוספת היא כיצד לא עולה להם הדם לראש.
ובכן, רגלי העטלפים מתואמות לתלייה באופן כזה שאינם משקיעים כל מאמץ בעשותם זאת. ציפורני רגליהם מאונקלות ולאורכה של הרגל מצוי גיד שנמתח מכובד משקלו של העטלף במנוחה ונועל את הציפורניים בין זיזי הסלע ועל הענפים. בעורקים המובילים את הדם למוח ישנם שסתומים מיוחדים אשר מווסתים את זרימת הדם למוח, דבר אשר מונע אצלם את הסחרחורת המוכרת לנו לאחר ניסיונות מוצלחים של עמידה על הראש.

עטלפי הפירות לרוב גדולים יותר מעטלפי החרקים. מוטת הכנפיים של עטלף הפירות מסומאליה עשויה להגיע לשני מטרים. עטלפי הפירות כשמם כן הוא, הם אוכלים פירות. חלקם אף מוצצים צוף של פרחים. פרחים אלה התפתחו באופן כזה שהעטלף הינו למעשה המאביק היחידי שלהם. אחת הדוגמאות הוא עץ הבאובב המפורסם. לעץ הבאובב פרחים לבנים אשר נפתחים בלילה, דבר המקל על עטלף הפירות למוצאם (לעטלפי פירות ראייה טובה ביותר והם נעזרים בעיניהם במעופם הלילי).

בפרחי הבאובב מתפתח צוף שלו ערך תזונתי הבא לספק צרכים ותאבון של יונק ולא של חרק. צמיגותו של הצוף מתואמת ללשונו של העטלף. העטלף נהנה מצוף טעים ומזין והעץ נהנה ממאביק מעולה אשר גומע מרחקים עצומים בלילה אחד. עטלפי פירות יכולים לעופף יותר משמונים קילומטרים בלילה. עובדה זו הופכת אותם למפיצי זרעים יעילים ביותר.
עטלפי הפירות יבחרו את הפירות הבשלים ביותר על העץ. מעניין לשים לב שככל שהפרי בשל יותר כך גם צבעו שונה יותר מצבע העלים של העץ עליו הוא גדל, ולרוב גם בהיר יותר. לדוגמא שסק, מנגו, תמרים, תאנים, שקמים, אזדרכת ועוד רבים אחרים. את כל הפירות האלה אוכלים עטלפי הפירות בתאווה רבה. בעוד הפרי הינו בוסר, צבעו ירוק כצבע העלים ועטלף הפירות מתקשה לזהותו, אך כאשר מבשיל, הופך הפרי לצהוב, כתום ועוד צבעים בהירים המבליטים אותו על רקע העלווה. הפירות פשוט קוראים לעטלפים לבוא ולהפיץ אותם, הרי זו תכליתו של כל דבר חי!

עטלפי הפירות לא יאכלו את הפרי על העץ ממנו הוא נקטף. תכונה זו מקורה, כנראה, בציידי עטלפים המחכים להם על אותם עצים. העטלף יקטוף את הפרי ויצא אל האוויר. הפרי יאכל באוויר או על עץ אחר בסביבה. העטלף ילעס את הפרי, יימצא את הסוכרים ויפלוט מפיו את הסיבים היבשים והזרעים. דמיינו לעצמכם להקה של אלפי עטלפי פירות אשר חוצים במעופם הלילי חבלי ארץ גדולים ויורקים בדרכם אין סוף זרעים. 95 אחוזים של יערות הגשם שעברו כריתה מתחדשים במיני עצים המניבים פירות שעטלפים אוהבים לאכול!
נזקים לחקלאים?, כן, יש נזקים, אך לא להגזים בהיקף נזקים אלה ויש תמיד לראות את הרווח תמורת ההפסד. את רוב הפירות (מנגו, בננות ועוד) קוטפים כאשר הם בוסר בכדי שיעמדו במשלוח. עטלפים כאמור לא מתעניינים בבוסר. הם מחפשים את הבשל, בדיוק כמונו. היות והם יאכלו רק את הפרי הבשל, הם ינקו את המטעים מהבשלה מוקדמת טרם קטיף ועל ידי כך ירחיקו את זבובי הפירות.

נקבת עטלף הפירות ממליטה לרוב וולד אחד אשר מתחבר אל פטמותיה ונצמד אל חזה למשך מספר שבועות. בעזרת שריר מיוחד המצוי באזור הסרעפת, ממרכזת העטלפה את גורה על מנת לשמר את מרכז הכובד לצורך תעופתה.
מרכז תפוצתם של עטלפי הפירות הינו באזורים הטרופים של קו המשווה. שם ניתן למוצאם במצב מנוחה על עצים. עטלף הפירות המצוי, היחיד בארצנו, הגיע מהאזור המשווני לארץ בה חלים שינויי טמפרטורות בין קיץ לחורף ולכן כאן נמצא אותם נחים במערות. אגב, היות ואין לעטלפי הפירות יכולת ניווט סונארית ברמה גבוהה, נמצא אותם תמיד במערות אליהן חודר קצת אור. במערות השינוי בטמפרטורות הוא פחות קיצוני מהחוץ.
העניין הרב ביותר מתעורר דווקא סביב עטלפי החרקים. עטלפי החרקים הינם הקבוצה הגדולה בסדרת העטלפים. יונקים קטנים אלה חודרים לעומקן של מערות מקום בו שוררת עלטה מוחלטת. להבדיל מעטלפי הפירות הגדולים, עטלפי החרקים הינם קטנים ויש ביניהם אפילו קטנים מאד. לדוגמא, עטלף הדבורה מתאילנד שוקל כדבורה – 1.5 גרם ומכאן שמו. זה היונק הקטן ביותר בעולם.

עטלפי החרקים כשמם כן הוא, הם אוכלים חרקים. בשל היותם פעילי לילה ושוכני מערות התפתח אצלם חוש התמצאות יוצא דופן המכונה אקולוקציה. שיטה זו מבוססת על התמצאות בעזרת גלי קול חוזרים. אנסה להסביר בצורה פשוטה ככל שאוכל כיצד זה עובד. קחו לדוגמא אבן קטנה ותזרקו אותה לשלולית. סביב האבן תיווצרנה אדוות גלים מעגליות שתתרחקנה ממקום נפילתה של האבן. אדוות אלה תפגענה בשולי השלולית והן תחזורנה למרכזה. דמיינו לעצמכם שהאבן אינה אלה העטלף הקטן וגלי האדוות הינן גלי הקול הנפלטים מפיו ומאפו של העטלף.

במידה ותיפול האבן בקצה השלולית, לחלק מהאדוות יהיה מרחק קצר יותר אל שולי השלולית מאשר לאחרות והן תחזורנה מהר יותר משפת השלולית אל האזור בו נפלה האבן. כך גם העטלף, גלי הקול החוזרים, קול אותו הוא פלט מפיו, יחזרו מקיר קרוב אליו במערה לפני שיחזרו אלו שפגעו בקיר הרחוק. פשוט אה? הלוואי וזה היה כה פשוט. גלי הקול נעים במהירות הקול והעטלף מחפש גלי קול חוזרים מחרקים מעופפים ולא מסתם קירות של מערה. גלי הקול הנפלטים מפיו של העטלף הינם גלים בעלי תדרים שלהם תנודות גבוהות, הרבה מעבר לסף שמיעתו של האדם. בני האדם, אלה הצעירים ששמיעתם טובה, לפני שהרסוה במסיבות, דיסקוטקים ופאבים, שומעים צלילים עד 24 אלף תנודות בשנייה.
עטלפי חרקים פולטים צלילים שנעים בין 20 אלף ל200 אלף (!) תנודות בשנייה. כמה השיטה הזו יעילה?, ובכן, לקחו יונה לחדר גדול ומואר. קשרו חוטים מהתקרה לרצפה במרחקים שהיונה תוכל לעוף ביניהם בלי להיפגע. לאחר שהרגיעו את היונה שיחררו אותה אל חלל החדר. תוך מספר שניות הייתה היונה על הרצפה מסובכת בהמון חוטים.

לקחו עטלף חרקים, לא עשו לו הנחות. קשרו חוטים מהתקרה לרצפה והצרו מאד את הרווחים ביניהם אך עדיין שימרו רווחים שיאפשרו לו לעבור בתעופה ביניהם. אל החוטים חיברו פעמונים קטנים בכדי שאפשר יהיה לשמוע את חיכוך כנפי העטלף בחוטים. כיבו את האור ושיחררו את העטלף. לא נשמע כל צליל. שעות חלפו, העטלף מעופף, לא נשמע כל צליל. אפשר להתעלף מעטלף!
מדהים אה?, האמינו לי זו רק ההתחלה. למעשה, שיטת ה"ראיה" בעזרת האקולוקציה בעצם פוטרת את העטלף מבעיית ה"הפרדה". אנו בני האדם, שראייתנו תלויה בין השאר ביכולת הפרדה של צבעים, לוקים בפגם ראייתי שאצל העטלף לא קיים. עם ישימו לנו חוט לבן על סדין לבן קרוב לודאי שלא נראה אותו. הוא יבלע בצבע הלבן שברקע. העטלף יבחין בחוט מיד היות והוא בולט מהסדין, אפילו במילימטר, הוא יחזיר גלי קול מהר יותר מאשר הסדין שמאחוריו. הצבעים לא מבלבלים עטלפי חרקים.

עטלפים מסוימים מלקקים חרקים מקורי עכביש בלי לפגוע בקורים בכדי שמחר יוכלו שוב לחזור ולאכול. כלומר הם "רואים" את הקורים האלה בעזרת גלי הקול החוזרים. בבסיס אוזניהם קיים שריר שבעזרתו יכול העטלף להניע את האוזן לשלל כיוונים ולשמוע כל פיסת קול החוזר מעצם כל שהוא, יהיה גודלו אשר יהיה. עכשיו שמישהו יבוא ויסביר איך מסתבך עטלף בשיער!, רק אם הוא זיהה שם כינים. הנה דוגמא נוספת, אולי הטובה מכולן, עד כמה מתוחכמת שיטת האקולוקציה אצל העטלפים.

בטנסי שבארצות הברית ישנה מערה ובה המספר הגדול ביותר בעולם של עטלפי חרקים המשתפים אותו מקום מגורים. יש הטוענים שבמערה חיים לא פחות מ 20 מיליון עטלפים. והנה, פרפר קטן וחסר מזל חוצה את המערה בתעופה. מיד גלי הקול החוזרים של מיליוני עטלפים מסגירים את מיקומו ומתחיל מרוץ בין עטלפי החרקים מי יגיע ראשון אל הפרפר. למרות מיליוני המעורבים בתרחיש הזה, הכל קורה בדממה. אין חיכוך בכנפיים, אין צליל קריאות (העטלפים פולטים צלילים שמעל לסף שמיעתו של האדם) הנזרקות אל חלל האוויר. תוך פחות משניה הפרפר פשוט נעלם בפיו של אחד העטלפים וכולם חוזרים לשגרה. כאן המקום לשים לב לעובדה המדהימה שמיליוני עטלפים יחדיו בתוך מערה משתמשים באקולוקציה וכל עטלף יודע להתייחס לגלי הקול החוזרים שהוא פלט ולהתעלם ממיליוני גלי הקול שעטלפים אחרים פלטו המגיעים גם הם אל אוזניו. לזה, ככל הידוע היום, אין בעולם אח ורע.

מבין עטלפי החרקים קיימים מספר טורפים, לדוגמא עטלף הניזון מדגים. עטלף אחר ניזון מצפרדעים אותן הוא לוכד תוך חיקוי קרקור של צפרדע מיוחמת. עטלפי החרקים משמשים למעשה כטורפי חרקי הלילה כמעט היחידים וללא ספק היעילים מכולם. המחקרים מראים שעטלפים מסוימים צדים 500 חרקים בשעה.
עטלפי החרקים נכנסים בחורף להיברנציה, כלומר, תרדמת חורף. היות ובחורף אין חרקים במקומות הקרים, נאלצים גם העטלפים להיכנס למצב של חיסכון בחילוף חומרים. בזמן תרדמת החורף יורדת הטמפרטורה של העטלף לכמה מעלות מעל האפס (במצב נורמאלי הטמפרטורה של העטלפים נעה בין 20 ל 40 מעלות, תלוי אם הוא במצב מנוחה או טיסה). מספר פעימות הלב יורד ל 10 בדקה (במצב שבו העטלף בפעילות, קצב פעימות הלב נע בין 200 ל1300 בדקה) מחזור דם ההיקפי נסגר ותאי הדם האדומים נאגרים בטחול.

ההזדווגות נעשית בסתיו לפני תחילת תרדמת החורף, תאי הזרע נשמרים ברחם הנקבה. הביוץ וההפריה מתרחשים לקראת בוא האביב וההיריון נמשך כחודשיים. העטלפונים נולדים כשיש מלאי חרקים לאמם לאוכלה. ישנם עטלפי חרקים המשאירים את גוריהם במערה והנקבות חוזרות להניקם. ישנם עטלפי חרקים אשר ממליטים רק פעם בחמש שנים. עטלפים מסוימים מאריכים חיים ויגיעו לגיל מופלג של חמישים שנה.

באזורים מוגבלים של יערות הגשם באמריקה הלטינית חי הערפד. זהו עטלף שניזון מדם. עטלף קטן זה מזהה את הבהמה אליה הוא שואף בתעופתו בין ענפי העצים והשדות, פרה, חזיר בר, הכל כשר עבור הערפד. הערפד נוחת בקרבת הבהמה ומטפס על רגלה מאזור הפרסה. חתך קטן בעורה של הבהמה בעזרת שיניים חדות כתער. אל הפצע יורק העטלף מרוקו שבו קיים אנזים המונע קרישה של דם. הדם נאכל בליקוק ובסיום הארוחה העטלף עוזב.
הבעיה היא כשמספר גדול של ערפדים אוכלים מאותה פרה, לדוגמא, אם עזיבתם עדיין האנזים אשר מונע את קרישת הדם ממשיך להיות פעיל והפרה עלולה למות מאובדן דם. הבעיה עם הערפדים יכולה אף להיות גדולה יותר כאשר הם ניזונים מחיה נגועה בכלבת. פוטנציאל העברת הכלבת על ידי העטלפים, היות ודגירת המחלה מאפשרת להם להיות פעילים וחולים לפחות שבועיים, היא גדולה מאד. עם זאת, הערפדים מוגבלים לאזורים מאד קטנים וכל העטלפים המשתפים איתם את אותו איזור הינם מועילים וחשובים למערך האקולוגי במידה שאין דומה לה. כיצד הגיע סיפורו של הערפד המרכז אמריקאי למזרח אירופה, מקום שמעולם לא היו בו ערפדים, ושם הפך לאחד מסיפורי האימים המפורסמים בעולם? כנראה הסחר הימי של ימי הביניים ולאחריהם של האירופאים ה"נאורים" הוביל לשטות הזו, תהיה היצירה הספרותית של דרקולה טובה ככל שתהיה היא ללא ספק אחד ממקורות הבורות.

מפיצי זרעים, מאביקי פרחים, אוכלים חרקים מזיקים וכמובן, התרומה העצומה שלהם בהבנת האקולוקציה, עובדה אשר מאד עוזרת לאדם בפיתוח מערכות הפועלות בסונאר. כמו כן יכולת של נקבת העטלף לשמר תאי זרע פעילים ברחמה עד הביוץ מקדמים מאד את אנשי המדע והרפואה בכל הקשור להפריה חוץ גופית, וטיפולי פוריות בכלל.

אז בפעם הבאה כשנפגוש בהם, מלכלכים את קירות ביתנו, מרחפים חרש סביב הפנסים, או מעופפים נמוך מעל מקור מים בשעות הדמדומים, נעצור לרגע, נעמוד בשקט ונתבונן באחת מהיצירות המדהימות ביותר של הטבע.

---